נדחתה בקשת בעל בטענת "פרעתי"

בפני ערעור על החלטת כב' ראש ההוצל"פ בת"א (כב' הרשמת מ.דהן) בבקשה בטענת "פרעתי" (לפי סעיף 19 (ג) לחוק ההוצל"פ, התשכ"ז - 1967) (להלן הבקשה).

העובדות

1.         בין המערערת (להלן:האשה) ובין המשיב (להלן:הבעל) נחתם ביום 2/11/97 הסכם גירושין אשר אושר ע"י ביהמ"ש ביום 11/11/97 (להלן: ההסכם). במסגרתו, הוסכם כי הבעל ישא בתשלום מזונות שני ילדי בני הזוג (שהיו אותה העת קטינים) בסך של 1,800 ש"ח לחודש עד הגיעם לגיל 18.

2.         בסעיף 11 להסכם נקבע כי דירתם המשותפת של בני הזוג תימכר וכי התשלומים הראשונים של התמורה יועברו ע"י הצדדים לתשלום המשכנתא הרובצת על הדירה והיתרה תחולק באופן שבו האשה תקבל 55% מהיתרה והבעל יקבל 45% מהיתרה.

3.         בהתאם להסכם נמכרה דירת הצדדים.

4.         במקביל רכשה האשה דירה חדשה ומשיקוליה שלה היתה מעוניינת "לגרור" את יתרת המשכנתא שרבצה על דירת בני הזוג בסך 89,000 ש"ח אל דירתה החדשה, במקום "לסלק" את המשכנתא כפי שנקבע בהסכם הגירושין.

5.         ביום 11/12/97 חתמו הצדדים על "תוספת להסכם גירושין מיום 2/11/97" (להלן:"התוספת"), ואביאה כלשונה:

"סעיף 11 ב' להסכם הגירושין יבוטל ובמקומו יבוא:

"11ב'. האשה תהיה רשאית לגרור את המשכנתא הרובצת על הדירה שברח'---- ---- ---, לדירה אשר רכשה ברח'--- ----, בתנאי שהבעל יופטר ע"י הבנק מהחזר ההלואה וכן יופטרו הערבים שידרוש הבעל.

תשלומי המשכנתא יחולו על האשה בלבד מעת חתימת תוספת זאת".  

6.         ביום 5/1/98 העביר הבעל לאשה סכום של 40,000 ש"ח. הצדדים חלוקים באשר למהות העברת הסכום הנ"ל.

7.         הכל מודים כי בהתאם ל"תוספת" הופטר הבעל מהמשך תשלומי החזר המשכנתא החודשית, וכי משנגררה יתרת המשכנתא לדירתה החדשה של האשה, היא הנושאת בתשלומים השוטפים של המשכנתא.

8.         ביום 21/12/00 פתחה האשה בהליכים נגד הבעל בלשכת ההוצל"פ בת"א בגין חוב מזונות, שלטענתה, לא שולמו מעולם ע"י הבעל.

9.         ביום 17/3/05 הגיש הבעל ללשכת ההוצל"פ בקשה בטענת "פרעתי", בקשתו התקבלה ומכאן הערעור.

טענות המערערת

1.         הסכום שהעביר הבעל לידי האשה בסך 40,000 ש"ח מהווה את חלקו של הבעל ביתרת המשכנתא שרבצה על דירת הצדדים (40,050 = 45% x 89,000 ש"ח). כוונת הצדדים ב"תוספת" היתה  שמשהעביר הבעל לידיה את חלקו במשכנתא, הוא מופטר מהמשך תשלומי המשכנתא, והאשה תיטול על עצמה את תשלומי יתרת המשכנתא השוטפים מעתה ואילך, תוך "גרירתה" לדירתה החדשה.

2.         ההבדל בין "ההסכם"  לבין "התוספת" מתמצה בשינוי הטכניקה של חלוקת הכספים בין בני הזוג. הא ותו לא. בעוד שבהסכם סוכם על סילוק המשכנתא המשותפת בסך 89,000 ש"ח וחלוקת היתרה ביחס של 45%- 55% לטובת האשה, הרי ש"בתוספת" הוסכם שבמקום סילוק המשכנתא  באה גרירת המשכנתא, כאשר יחס  חלוקת תמורת מכר הדירה נשאר בעינו.

3.         האמור ב"תוספת" כי הבעל יופטר ע"י הבנק מהחזר ההלוואה משמעה כי הפטר זה יעשה כלפי הבנק בלבד,אך אין בכך כדי לפטור את הבעל מחובתו לשלם לאשה ישירות את חלקו שלו בחוב המשכנתא המשותף. ההוכחה לכך, לדבריה, היא העובדה שהסכום שהעביר הבעל לאשה הינו זהה לחלקו במשכנתא.

4.         טענת הבעל שכביכול הכספים שהעביר לאשה שימשו כהיוון תשלום מזונות הילדים, וכי בגרירת המשכנתא היה משום ויתור מצידה על חלקו של הבעל בתשלום המשכנתא- דינה להדחות, שכן אין כל הגיון בכך שהאשה תוותר על חלקו במשכנתא ותסכים לוותר על מזונות ילדיה והכל לצורך "גרירת" המשכנתא.

5.         פסק הדין (שאישר את "ההסכם") לא שונה מעולם, והבעל לא הוכיח כי הכספים שהעביר לאשה היו עבור מזונות ילדיו דווקא. על כן, טענת "פרעתי"- דינה להידחות.

טענות המשיב

1.         הוסכם בין הצדדים כי הסכום שהועבר לאשה בסך 40,000 ש"ח יהווה סילוק מלא וסופי של המזונות העתידיים בהם חב החייב ע"פ הסכם הגירושין.